פסק-דין בתיק רע"פ 4121/09

השופט ס' ג'ובראן:

           לפנינו בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"פ 70944/08, כבוד השופטת י' אמסטרדם) מיום 29.3.2009, בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו (תיק 28889/05, כבוד השופט י' ויטלסון).

רקע

1.             כנגד המבקש הוגש כתב אישום, על פיו נטען כי ביום 26.6.2004 בשעה 17:10 נסע המבקש ברחוב אלוף שדה בדרך עירונית בה הוצב תמרור ב-20 כשהוא נוהג במהירות העולה על מהירות הרשומה בתמרור, עבירה בניגוד לתקנה 54 לתקנות התעבורה התשכ"א-1961. בתחילה הורשע המבקש במיוחס לו ודינו נגזר, אולם בהמשך בוטל פסק הדין שניתן בהעדרו. לאחר שהמבקש טען כי אינו זוכר האם נהג ברכב במועד הרלוונטי לאישום נקבע התיק להוכחות. בהמשך ולאור טענתו כי למשיבה אין די ראיות להוכחת העבירה - הוכחת תמרור המהירות המותרת במקום נשוא העבירה - חזרה בה המשיבה מכתב האישום. בית המשפט לתעבורה ביטל את כתב האישום נגד המבקש, אך נמנע מזיכויו, וגם נמנע מלפסוק לזכותו פיצויים.

2.             המבקש ערער לבית המשפט המחוזי מרכז על החלטתו של בית המשפט לתעבורה (ע"פ 2985-08-07, כבוד השופט מ' פינקלשטיין). ביום 20.3.2008 קיבל בית המשפט המחוזי את טענתו של המבקש וקבע שיש לזכותו מן העבירה נשוא כתב האישום, מאחר שהמשיבה חזרה בה מהאישום בשלב שלאחר תשובת המבקש לאישום. בכל הנוגע לסוגיית הפיצויים לפי סעיף 80 (א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 קבע בית המשפט המחוזי, כי במקרה דנן, ומאחר שיש כאן טענה עקרונית הנוגעת לדרך הטיפול הראויה מצד גורמי האכיפה לגבי מקרים רבים של הגשת כתבי אישום בעבירות של מהירות בדרך עירונית, נראה כי מן הראוי שבית המשפט לתעבורה - שמיומנותו בענייני תעבורה - ידון בטענה זו בכובד ראש, וממילא החלטתו לאחר בחינה יסודית של הנושא תהיה נתונה לערעור.

3.             בהתאם להחלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז, חזר התיק לדיון בבית המשפט לתעבורה, אשר קבע ביום 27.10.2008 כי בקשתו של המבקש, לא עונה על הקריטריונים המצויים בסעיף 80 לחוק העונשין. נקבע כי לא נפל כל פגם מהותי בהחלטת גורמי התביעה, במקרה דנן, לחזור בהם מכתב האישום טרם ניהול פרשת התביעה וכן נקבע כי אין מדובר במקרה עקרוני כללי, אלא מקרה של תקלה נקודתית אשר בגינה החליטה התביעה כפי שהחליטה, ואין לקבל את הטענה כי בידי התביעה לא היו די ראיות, כפי שציין בית המשפט לתעבורה:

"משטרת ישראל מפעילה מכשירי אכיפה אלקטרוניים שונים ורבים. במקרה כאן הופעל רד"ר מסוג - 'מולטונובה'. מכשיר רד"ר זה מנפיק בנוסף למדידה גם תמונה. התמונה במקרה כאן התקבלה. בתמונה שכאמור, נמצאה בחומר החקירה - חלון נתונים ובו צוין שמו של השוטר שעסק באכיפה במקום. אילו היתה ממשיכה התביעה בניהול פרשת התביעה, שוטר זה היה נקרא להעיד. במסגרת עדותו, הוא היה מציג את תעודת עובד הציבור המדברת על 'דוח -הצבה'. בדוח זה היה מתאר השוטר את מיקום התמרורים הרלוונטיים למקרה כאן, מקום הצבת מכשיר המדידה (הניידת), ביחס לתמרורים אלה, ומהירות נסיעת הרכב שנמדדה על ידו. זאת לדעת, פעמים, די בעדות זאת של שוטר - אף ללא תמונה כלל - יש כדי להביא להרשעתו של הנאשם. ... לטעמי, חסד עשתה התביעה עם הנאשם, שמתוך 'זהירות - מופלגת', החליטה לחזור בה מאישום, במקום שהיתה יכולה לשחזר את 'רב -התע"צ', להמשיך בהליכים ולעבור בלא קושי מיוחד את שלב 'אין להשיב לאשמה'".

4.             המבקש לא השלים עם קביעות אלו וערער על החלטת בית המשפט לתעבורה בפני בית המשפט המחוזי, שפסק דינו הוא נשוא בקשה זו. ביום 29.3.2009 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו בקובעו כי המשיבה בחרה לחזור בה מכתב האישום, ולא לזמן את השוטר ששמו מצוין בתמונה בה נראה רכבו של המבקש. על כן, לא ניתן לקבוע כי בעת הכנת כתב האישום "לא היה יסוד להאשמה". כמו כן, נקבע כי במקרה דנן אין מדובר בזיכוי המושתת על קביעה מפורשת כי המבקש לא ביצע את העבירה המיוחסת לו. יתרה מכך, נקבע כי לאור נוסח תקנה 5(ב) לתקנות התעבורה (הגשת צילומים לבית המשפט) התשנ"ז-1997, איפשר מתקין התקנות לתביעה להכין תעודת עובד ציבור או חוות דעת מומחה, אשר אמורים להיות מוגשים בצירוף צילום שיוגש לבית המשפט עד לשלב שמיעת הראיות, או כלשון הסעיף "עד לשלב בירור האשמה", אם כי מתקין התקנות איפשר לנאשם לבקש מראש לעיין בצילום ובתעודת עובד ציבור כבר בשלב העיון בחומר חקירה. משמע, העורר היה רשאי לפנות ולבקש מהמשיבה בטרם מתן תגובתו לאישום לעיין בתעודת עובד ציבור. בשלב הכנת כתב האישום לא היה חייב התובע, עורך כתב האישום, לעיין בתעודת עובד ציבור. אשר על כן, לא ניתן לקבוע כי כתב האישום הוגש ללא יסוד להאשמה. בנוסף לכך, נקבע כי קיימת חשיבות רבה לביטול כתב אישום על ידי המשיבה בטרם שמיעת ראיות, כל אימת שמתעוררים קשיים ראייתיים, והטלת תשלום פיצוי במקרים אלו עלולה להביא לכך שהמשיבה תעדיף להמשיך בניהול ההליך תוך המתנה לפסק דינו של בית המשפט, ובלבד שלא תיאלץ לשאת בהוצאות. כמו כן ציין בית המשפט המחוזי, כי בידי המערער לא היתה כל אסמכתא לביסוס טענותיו בדבר פעולה שיטתית של המשיבה בהגשת כתבי אישום ללא יסוד להאשמה, להוציא המקרה דנן. אשר על כן, לאחר ששקל בית המשפט המחוזי את טיעוני הצדדים, ולאחר בחינת איזון האינטרסים של המבקש מול האינטרס הציבורי נדחתה בקשתו לקבלת פיצוי.

           מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

טיעוני הצדדים

5.             המבקש טוען כי המקרה דנן מעורר סוגיה משפטית עקרונית והיא, האם במקום שבו זוכה נאשם והסתבר כי עובר להגשת כתב האישום לא היו בידי רשויות התביעה ראיות להוכחת יסודות העבירה, תישלל מן הנאשם הזכות לפיצוי על פי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, רק משום ההנחה כי במהלך ניהול המשפט, לו קוים, יתכן והיתה מובאת ראיה שהיה בה כדי להשלים את החוסר הראייתי האמור. לטענת המבקש, במקרה דנן למשיבה לא היו ראיות להוכחת יסוד מרכזי בעבירה - תמרור המהירות המותרת במקום נשוא העבירה - ולכן ברור שלמשיבה לא היה יסוד להאשמה, וכך היא נוהגת בשיטתיות. בנוסף הוא טוען כי בהתאם להלכות של בית משפט זה הוכח כי למשיבה לא היה בסיס ראייתי להוכחת היותה של הדרך "דרך עירונית" במועד הכנת כתב האישום, וברור הוא שלא ניתן להסתמך על הנחה היפותטית שלו היה מקוים משפט אזי המשיבה היה מצליחה להוכיח יסוד זה. כמו כן, לטענתו שגה בית המשפט המחוזי בהסתמכו על תקנה 5(ב) לתקנות התעבורה (הגשת צילומים לבית המשפט) התשנ"ז-1997, שכלל אינה קשורה להוכחת תמרור הדרך. המבקש גם טוען כי יש לחייב את המשיבה בפיצוי גם בשל נסיבות אחרות המצדיקות זאת. שכן המשיבה התעלמה מפניותיו של המבקש עובר למועד הקראת כתב האישום, הטעתה את הערכאות הקודמות, ואף לאחר מכן התנהלותה חייבה אותו להמשיך בהליכי ערעור. בסיכומו של דבר טוען המבקש, כי אם טענותיו לא יתקבלו אזי יהיה בכך כדי לרוקן מתוכן את עילת "לא היה יסוד להאשמה", תוך הפרת האיזון בין זכות הקניין של הנאשם לבין האינטרס הציבורי.        

6.             המשיבה, בתגובתה הכתובה לבקשת רשות הערעור, טוענת כי מקרה זה לא מצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה, ולא מתעוררת בו כל שאלה עקרונית. לטענתה במקרה דנן היו בידיה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש, וכך קבעו הערכאות הקודמות. בתגובתה מפרטת המשיבה את דרך הפעולה של צילום רכב נוסע. במקרה דנן, טוענת המשיבה, כי בידיה היתה תמונה של רכבו של המבקש, ועליה מדבקה בה היו פרטי השוטר, מיקום הצבת המצלמה והמהירות המכסימלית המותרת באותו מקום, כפי שצוין על ידי השוטר. אשר על כן, טוענת המשיבה, כי עיקר הראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש נמצאות בתמונה, שבה צולם הרכב, ובה כאמור גם יש יסוד להוכחת המהירות המותרת במקום. בנוסף היא טוענת שבמקרה דנן הלכה לאיבוד תעודת עובד הציבור, אולם אין בכך כדי ללמד שבעת הגשת כתב האישום לא היה בידיה יסוד להאשמה.

7.             בתגובתו הכתובה לתגובת המשיבה טוען המבקש, כי המשיבה מעלה בפני ערכאה זו טענות עובדתיות חדשות שלא היו בפני הערכאות הקודמות. בדיון שנערך לפנינו, אליו הופיע רק המבקש, בעקבות שביתת הפרקליטים, טען המבקש כי במקרה זה ברור שבידי המשיבה לא היתה הוכחה לתמרור הדרך המוצב במקום נשוא העבירה, והשאלה במקרה דנן הינה עקרונית, לאור השיטתיות בה נוהגת המשיבה במקרים מעין אלו.

דיון

8.             לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה ושמעתי את טענות המבקש במסגרת הדיון שהתקיים לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי נסיבות המקרה דנן לא מצדיקות מתן רשות ערעור לבית משפט זה.

9.             עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות ולא על נקלה נדון בפעם שלישית בעניינו של המבקש. על כן נמצאים אנו במסדרון אל עבר הטרקלין, ואכן המסדרון הינו ארוך ומרובה תנאים ומעליו מרחפת כל העת הלכת חניון חיפה הידועה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123(1982)). הלכה מושרשת זו מורה אותנו כי רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם ישנה חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית מיוחדת בענין.

10.          ביישום כללים אלו במקרה שלפנינו נראה כי בקשה זו לא מעוררת שאלה עקרוניות החורגות מעניינו האישי של המבקש, וזאת ביחוד מקום בו המבקש לא הביא תימוכין בראיות טובות, כי המשיבה במקרים רבים אחרים מגישה כתבי אישום מבלי שיש בידה ראיות לכאורה לביסוס האשמה, וזאת כפי שגם קבע בית המשפט המחוזי בפסק דינו (ראו פסקה 25 לפסק הדין). המבקש מנסה לשוות למקרה דנן אופי עקרוני, המעלה סוגיה משפטית בעלת השלכות רוחב, אולם לאחר ניקוי "רעשי הרקע" ובדיקה מעמיקה של הטענות נראה כי עיקר טענותיו של המבקש נוגעות בראש ובראשונה ביישומן של ההלכות המשפטיות על המקרה שלפנינו. אין מדובר כאן בפסיקות הנוגדות הלכות של בית משפט זה, אלא בעיקרו של דבר ביישומן של ההלכות המוכרות, בכל הנוגע לסעיף 80 לחוק העונשין, על המקרה הנדון. באופן טבעי, יישומן של הלכות אלו יניב לעתים הכרעות שונות, לאור הצורך באיזון בין השיקולים השונים בכל מקרה לגופו. אך עצם קיומם של טענות באשר ליישומן הקונקרטי במקרה כזה או אחר אינם באים, בדרך כלל, במקרים המצדיקים דיון ב"גלגול שלישי" בבית משפט זה.

11.          למעלה מן הצורך אציין כי אף לגופו של ענין נראה שיש לדחות את טענותיו של המבקש. מנוסח סעיף 80 לחוק העונשין עולות שתי עילות שבהתקיימן עשוי נאשם אשר זוכה בדין לזכות בפיצוי. העילה האחת, עניינה כי לא היה יסוד להאשמתו של הנאשם, ואילו השניה עניינה בכך שהתקיימו "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" (ראו ע"פ 5923/07 שתיאווי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.4.2009) (להלן: פרשת שתיאווי)). אולם חשוב להדגיש כי "גם מי שחלף על פני אחת משתי משוכות אלה אינו זכאי לפיצוי אוטומטי. לשון הסעיף קובעת כי בית המשפט 'רשאי (...) לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מאסרו או מעצרו'" (פרשת שתיאווי, פסקה 8). סעיף זה הוא אתר של איזון בין שיקולים נוגדים. מחד יש להביא בכלל חשבון הנזק שנגרם לנאשם בעקבות ההליך הפלילי שנכפה עליו (ראו בג"ץ 88/10 שוורץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 15-16 לפסק הדין (טרם פורסם,12.7.2010) (להלן: פרשת שוורץ); בג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 769, 785 (1996); ע"פ 1767/94 חגי יוסף נ' מדינת ישראל, פד"י נג(1) 505, 517-518 (1999) (להלן: פרשת יוסף)). "עצם העמדתו של אדם לדין עלולה לשאת עימה פגיעה בזכויות היסוד של הפרט, ובכלל זה בכבוד האדם, בחופש העיסוק שלו, בפרטיותו, בשמו הטוב וכשהעמדה לדין כרוכה במעצר- גם בחירותו ... הליך פלילי מביא עמו פעמים רבות גם פגיעה בקניינו של הנאשם, באשר הוא כרוך ברגיל בעלויות כספיות ניכרות, בין אם על שום הצורך לממן את הוצאות ההגנה המשפטית, בין אם לאור פגיעה אפשרית ביכולת ההשתכרות של הנאשם, לאורך המשפט ולפעמים גם לאחריו" (פרשת שתיאווי, פסקה 9). מאידך, יש להביא בכלל חשבון את האינטרס הציבורי המשמעותי באכיפת החוק. לציבור בכללותו יש אינטרס משמעותי כי גורמי אכיפת החוק יעשו את מלאכתם נאמנה ללא חשש, למען שמירתה של מדינת ישראל כמדינת חוק. עמד על כך בית משפט זה:

"הצד השני במשוואת השיקולים המתגלמת בסעיף 80 לחוק העונשין, עניינו בחשש כי חיוב המדינה בפיצויים עלול להקשות על הגשמתו המיטבית של האינטרס הציבורי באכיפת החוק ובהבאתם של עבריינים למשפט, שהוא נשמת אפה של מדינת חוק. הדין העניק לגורם המוסמך שיקול דעת בהחלטה אם די בראיות הקיימות כדי להקים סיכוי סביר להרשעתו של חשוד ולהעמדתו לדין (סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982). במקרים מסוימים עלול שיקול הדעת הראשוני של גורמי התביעה להתברר בדיעבד, לאחר שלב הבירור המשפטי, כשגוי. במקרים אחרים עלולות לחול התפתחויות ראייתיות בשלב המשפט הצובעות את המסכת הראייתית באור שונה מזה שהיה ידוע בטרם פתיחתו. בסוג שלישי של מקרים עשויים השופט או ההרכב היושבים בדין להתבונן בחומר הראיות בדרך שונה מזו שננקטה על ידי התובעים. באלה, באלה וגם באלה, לא יהיה בזיכויו של הנאשם כשלעצמו כדי להצביע על כך שההחלטה להעמידו לדין היתה בלתי סבירה"(פרשת שתיאווי, פסקה 10).